תודה מילת קסם בת ארבה אותיות 

בא אל פרעה... אתם מבינים אותו? כן...אותו!!! את פרעה הפרעוני הזה... לא פחות ולא יותר מלך מצרים, הממלכה הקדומה והעתיקה ששלטה באותה תקופה בעולם כולו.

ישתבח ויתעלה שמו, אנו היהודים מלומדי נסיונות וניסים, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם.

צלילה לתוך העולם העתיק... בואו למספר דקות נציץ בתופעה הזו שנקראת מלכות מצרים באותו מלך עוצמתי – פרעה – שמרגיש שכל העולם מונח על כף ידו ("מי ישווה לי מי ידמה לי", "אני ואפסי עוד"), האיש פרעה..., עובר עליו, מאד מוטרד מה"עם הזה" שהולך וגדל, הולך ומתעצם לנגד עיניו, ועינו כלות, וחושב על ה"פתרון הסופי"... (אנחנו מכירים את זה מאיפה שהוא???) לוקח את העניינים לידיים מחפש ומוצא דרכים להתפטר מהם ועל הדרך למצות את הפוטנציאל הטמון בהם, הפתרון נמצא בדמות שיעבוד, פרעה הפורעני מחליט לשעבד עם שלם, עם חף מפשע, ביד רמה לוקח אותם לעבדים, ורודה בהם במטרה לשבור את רוחם... הרבה מאד רוע, עבדות לשם עבדות, עבודה ללא תכלית, אוי לו לזה שממרה את פיו, אוי לו לזה שלא עומד במכסה, ממנה שוטרים ונוגשים הדרגים הגבוהים מטעם העם המצרי והנמוכים מתוך העם עצמו... אין לתאר הזוועה – כוח הזרוע.

והנה מגיע משה רבנו, משום מקום (איש שהשם עצמו כ"שטיח"[אין צורך להכביר מילים על משה האיש ואהבת ישראל שלו]), בציווי האלוקים אל ארמונו של פרעה מלך מצריים, שליטה של מעצמת העל הגדולה ביותר בזמנים ההם, ודורש את שחרורם המיידי של בני ישראל בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים. הדברים נראה כאילו עוברים את אוזנו של פרעה נדמה כאילו שומע הוא ולא מקשיב, פרעה מתרווח על כסא מלכותו המרופד חיוך קל מבצבץ מבין שפתיו כשאט אט צחוקו הופך מתגלגל ונשמע בכל רחבי ארמון המלוכה. כעבור זמן, כשהוא נרגע מעט שואל בתרסה את משה: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל אל אשלח!"

מסביר רבנו עובדיה ספורנו את דבריו של פרעה מלך מצריים, ראשית פרעה טוען: "לא ידעתי את ה'"  -  לא שמעתי לא מכיר ולא יודע, אין לי מושג ירוק על מה אתם מדברים מיהו אותו אלוקים. אבל גם אם נצא מנקודת הנחה שהייתי מסכים לשמוע (אחר שאלות חקירות ותהיות), ובסופו של יום הייתי מקבל את האקסיומה ומפנים את מציאותו של  האלוקים – "את בני ישראל לא אשלח" בכל מקרה - היו לא תהיה!

שומע הקב"ה את הדברים הללו ואומר (ללא קול ללא מילים), כך אתה מדבר?!!! אתה רוצה לשחק בהורדת ידיים?!!! יפה מאוד! אני איתך... בא נראה לאן אנחנו מתקדמים....נזרום....

הקב"ה מקבל החלטה אסרטגית, להראות לפרעה עם מי יש לו עסק (בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו), לתת לפרעה מקצת טעמו של של הבורא יתברך! כתיב: "כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות פרק ח' פסוק י"ח). בורא עולם מראה לו "שחור ע"ג עיתון): מי שולט במים – במכת דם; בדו-חיים שבביצות – מכת צפרדע; בארץ – במכת כינים; בחיות הבר (חיות טורפות ומכרסמים) על הארץ – מכת ערוב; (מחלות) אוויר – מכת הדבר; במכרסמים (מעופפים) – מכת ארבה; במאורות השמיים שחשכו - במכת חושך; ולבסוף בנשמות שניטלו במכת בכורות. המסר של הקב"ה לפרעה "תכלס על השולחן"! אדוני היקר אין לך מושג עם מי יש לך "עסק" כאן!!! "למען תדע כי אין כה' אלוהינו"! (שמות פרק ח' פסוק ו').  פרעה לומד שיעור מאלף באמונה בדרך הקשה, נוסח "מבשרי אחזה אלוקה" – כל האגוצנטריות שלו נפגעת ומתרסקת לה עד דק אט אט ממש "חותך בבשר החי".

עד המכה העשירית... פרעה, האדם בעל שבע הנשמות, סוג של חתול שאיך שלא נופל ומהיכן שלא נופל, תמיד נופל על הרגלים. היצור הזה בובת ה"נחום תקום". נכנע - ומתמרד, מוכה – וקם, מסכים – ומתמרד. נשאלת שאלה: עד מתי... כמה אפשר... האם הוא לא למד את הלקח? האומנם לעולם הוא לא ילמד???

והנה מגיעה ובאה לה המכה העשירית, האחרונה – מכת בכורות, המכה הקשה מכל, ממש "המכה בפטיש". מסביר זאת הפסוק "ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת". פרעה קיבל התראה מראש על בואה של מכה זו. הוא הוזהר וקיבל דד ליין מתוזמן על כך.

לפרעה מלך מצריים יש בבית תכשיט, בן יקיר, יורש העצר בנו בכורו שבו יתפאר. כל תשע המכות הקודמות הגיעו ונחתו על פרעה ועל כל העם המצרי במלא העוצמה, במלא הכוח, ובדייקנות של שעון שוויצרי. והנה מגיעה לה המכה האחרונה שאמורה לשים קץ לזיגזוג של פרעה, באותו יום בלילה - יד' ניסן (יד'=יד השם=יד פרקי האצבעות שביד) - בחצות בדיוק, אמורים למות אלפי רבבות בכורים ברחבי ארץ מצריים, כולל בנו שלו.

מה כל אדם בר דעת היה עושה? כיצד הוא היה מתכונן לשעת חצות? סביר להניח ... בפחד?!... חרדה?! הרי רק המחשבה על סנריו כזה כל אדם באשר הוא אדם היה אחוז פלצות, כל בן אנוש היה נטרף מהרעיון – חיל ורעדה..., כל שנייה שהשעון מתקתק הלב דופק ופועם בקצב של מכונת ירייה על אוטומט. והנה מגיע הרגע, השעה מכת בכורות כאן! באיזה מצב המכה מוצאת את פרעה מלך מצריים?

גם על כך הפסוק עונה בשלוש מילים: "ויקם פרעה לילה" (שמות י"ב ל'), כותב על כך רבי שלמה יצחקי הלא הוא רש"י בפרושו על התורה: "ויקם פרעה – ממיטתו". מה נכתב כאן, מה אנו מבינים? פרעה ("היקר") לובש פיז'מה או בעברית נמנמת והולך לישון..... הייתכן???!!! לא, זו לא טעות כתיב! פרעה (החדל אישים הזה) פשוט לבש פיז'מה והלך לישון!

איזה יופי! לא להאמין! מלכה של מצרים – ממלכה אדירה – איש "אשכולות"/מנהיג/מכשף....??? ממש לא להאמין, ברצינות – הרי לכם טפשות וריקנות שלא תאמן שחברו להם יחדיו!

מה היה לו לפוחז הזה – מלך מצרים? איך אפשר לישון כשמכת המכות ממשמשת ובאה ומרחפת מעל ראשך? איך אפשר לנסות לחשוב אפילו על לעלות למיטה כאשר מחכים למכה כל כך גורלית ונחרצת. המכה הכואבת ביותר, המכה שהיא הנוק אווט האחרון לפרעה? כאשר ידוע במדוייק באיזו שעה היא תבוא, באיזה מתכונת/צורה,  על אף הידיעה שהשעון מתקתק תיק תק (טיק טק[מטוטלת]( הזמן הולך ואוזל, בחצות הלילה בדיוק, על שבריר שניה, הבן ימות, מה עושים? כיצד מתנהגים? האם זה בכלל נתפס? הייתכן להיכנס למיטה ולהרדם כאילו אין מחר?!

חלפה עברה לה מכת בכורות... פרעה כמו חיה פצועה כשזנבה מקופל בין רגליה, מניף דגל לבן, הוא הפסיד בקרב על הבית, התוצאה מעל לכוחותיו הנפשיים, מרים ידיו ונראה כמי שכבר מוכן ואפילו שמח להתפטר מ"המטרד" הזה שנקרא עם ישראל ומוכן לשחרורו, עם ישראל רובו ככולו יוצא לו בחצות היום ממצרים בדרך העולה לארץ ישראל – הארץ המובטחת. ומה עושה מיודענו, פרעה רב המעללים?... במקום ללקק את הפצעיו, לחבוש מכותיו ולהתחיל בהליך שיקום אישי וארצי לאחר שנה של מכות כואבות, הוא אוסר את מרכבתו לוקח איתו עם שארית הפליטה מעמו, אוסף את כל גדודי הצבא המצרי, מחלקם לחטיבות ולאוגדות, ויוצא לרדוף אחרי בני ישראל.

מה עובר עליו? הלא תמו כל פלאיך...??? נלך על כף זכות... אולי רוח הנדיבות שרתה עליו לפתע פתאום והחליט ללוותם בדרך? או שמא להגיע לפניהם לים סוף ולפרוס לפניהם את השטיח הכחול, כי האדום (הנילוס אחרי מכת הדם) בכביסה??? או אולי, אולי בטיפים חשקה נפשו? לתת להם טיפים למסעם הארוך במדבר?

לא ולא, לא מיני ולא מקצתה...

ידידנו פרעה המתפרע יוצא מדעתו, שהוא יוותר חלילה וחס? עד שהצליח להכניע את רוחם של ישראל והפכם לעבדים – לשלחם??? מה היה לו? שהוא "מלך מלכי המ...." (סליחה, כן, כך הוא חושב לעצמו לפחות), יאפשר למישהו להכניעו? למלך מלכי המלכים – זה שאמר והיה העולם, שהוא יכנע לבורא??? לא ולא, לא בבית סיפרו של הלה....

פרעה אץ רץ להחזירם ל"כור מחצבתם" המחצבה התבן והלבנים...

והנה פרעה מתקרב, עם ישראל מביט לאחוריו ורואה ענן כבד ורכב ופרשים הולכים ומתקרבים - צבא מצרים, ו...ים, ים סוף פרוס לפניו, עם ישראל חסר אונים, אנא ילך ואנא יבוא?  אין לאן לברוח, או אז קורה הבלתי יאמן הנס הגדול (אותו אנו מזכירים בתפילות חדשות לבקרים) הים נקרא לשניים ובני ישראל חוצים ועוברים להם ביבשה בתוך הים. גם כאן – נגד כל הסיכויים - מה עושה פרעה? במקום לחזור לאחוריו, ולהבין סוף סוף שיש לו עסק עם ישות שהיא גדולה ממנו בהרבה, במקום להפנים את העוצמות של המכות הכואבות שקיבל עד עכשיו, הוא רואה את הנס הגדול את ים סוף נקרע לשניים והוא ממהר לאובדנו - מתאבד. האם מישהו יכול להבין זאת? מומחים לנפש האדם/פסיכולוגים/חוקי מוח למינהם ופסיכאטרים וכל עבודת מחקר בכל תחום קרוב, תהא אשר תהא אינה מובילה לכיוון כזה - לא נצליח אפילו לנסות ולהבין זאת ולכן לא כדאי להתחיל ולהתעמק בסוגיה!

הייתכן שמלך מצרים, פרעה, סבל מאי שפיות? או שמא לקה בשכלו? על בסיס ההיסטוריה ניתן היה אולי לסווגו ככזה ומקומו אמור היה להיות  במוסד סגור לחולי נפש ולא בארמון מלוכה.

קוראים יקרים ואהובים מי יכול לנתח את המקרה ולספק לנו את תשובה למהלכים של פרעה? האומנם התנהגותו תיוותר לנו בגדר תעלומה לנצח נצחים? האם פרעה לקח איתו את סודו אלי קבר והשאיר אותנו עם סימן שאלה אחד גדול?

רבנו משה בן מימון, ה"נשר הגדול", המוכר לרבים מאיתנו בכינויו הרמב"ם כותב באחת האיגרות לבנו את התשובה לכך כדלקמן: פרעה – הוא סמל לייצר הרע (היצר), כלומר ייצר לב האדם רע מנעוריו - התאוות, החומריות שולטות בו, ומה הוא כוחו של היצר הרע? במה עיקר עבודתו? על מה הוא שורף כל כך הרבה שעות עבודה במאמץ ללא לאות, ללא חת, וכל האמצעים כשרים לכך! כל האנרגיות שלו מופנות לדבר אחד ויחיד! להדחיק את ידיעותיו של האדם! להפריד בין המוח ללב! מה שאני יודע יישאר במוח שלי, מה שאני למדתי, שמעתי, חוויתי, חקרתי, הכול יישאר רק בתיאוריה, בתוך הקופסא הנמצאת לכל אחד ואחת מאיתנו במוח, אבל הלב, ימשיך כרצונו! אנו נמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה, עולם כמנהגו נוהג, למדנו, חקרנו, ביררנו, והגענו למסקנה כל שהיא - נהדר!  כדאי להשאיר זאת בגדר תיאוריה! מה לא מספיק ששמעתי? לא מספיק שחקרתי? לא מספיק שהייתי קשוב לשמוע? מה אתה מצפה שאשתנה? היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו???

זהו המסר בדברי רבנו עובדיה ספורנו: "לא ידעתי את ה'" – פרעה חושב לעצמו: ...וגם אם אדע זה ממש לא יזיז אותי, לא ישפיע על מעשי, וגם את ישראל לא אשלח". או קיי למדתי על בשרי, למדתי זאת בדרך הכי קשה שיכולה להיות, איבדתי המוני נתינים מיצריים, הכלכלה המצרית פשטה לא רק את הרגל אלא גם את היד, הבן שלי (של פרעה כמובן) מת. אכן הכרתי שיש אלוקים שהוא כל יכול, שהוא השליט בעולמו, שבהבל פיו שמיים נעשו בדבר פיו כל צבאם, ולהתנהג כאילו אני השליט הבלעדי בעולם. לדעת שעומדת לנחות מכה איומה על כלל העם המצרי, מכה ניצחת שתוריד אותי -  פרעה - אל הקרשים, מכה שתהיה נוק אווט לאגו, שתרסק אותי לרסיסים, לדעת שהנה הבן שלי בעוד כמה שעות ימות, להשכיח את הידיעה, לא להבין את המסר, לא לפעול כלום בנידון, וללבוש פיז'מה ופשוט ללכת לישון.....!!!

זה לא מזכיר לנו אנשים שאנו מכירים??? (כמה קשה הוא הייצר וכמה קשה העבודה – תיקון אפילו של מידה אחת..).

פתאום אנו מקבלים קצת פרופורציות, פתאום אנו מביטים על פרעה בפרספקטיבה אחרת ואומרים כמה זה אנושי. היי זה גם נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, כי אם פרעה הוא מטאפורה של היצר הרע, הרי בכל אחר ואחת מאיתנו מצוי איזה שהוא פרעונון קטנטן, והוא מנסה ללא הפוגה להפיל אותנו, לעקוץ אותנו, לגרום לכך שכל מה שאנו יודעים במוח, כל מה שהשכלנו לאחר דרישה וחקירה, יישאר אך ורק במוח, אבל להפנים את הדברים בחינת וידעת והשיבות אל לבבך? ליישם אותם הלכה למעשה? חלילה וחס!

קוראים יקרים ואהובים בואו ונדבר קצת תכלס, האם גם אצלכם בבית מככב ה"מגיע לי", והמילה "תודה" כבר מזמן העלתה אבק ואופסנה לה אי שם בבוידם. כמה אנשים ישנם בעולם שמסתובבים בתחושה שבזה שהם חיים הם עושים טובה גדולה לעולם כולו? כמה כאלו מרגישים שהעולם תמיד נמצא ביתרת חובה כלפיהם? לכן כל דבר שהם מקבלים מגיע להם, ואין להם כל צורך בהכרת הטוב על מה שהם מקבלים – הכל מובן מאליו.

בתקופה האחרונה אני חי על מזוודות, בתחילה הייתי מחתים את הדרכון שלי בכל יציאה מהארץ, הדרכון הלך והתמלא בחותמות, עד ששכני לטיסה אמר לי, למה להמתין בתור? למה להחתים דרכונים? היום יש טביעת אצבע! רעיון נהדר שחוסך לך הרבה זמן יקר של המתנה בתורים אין סופיים, מילוי הדרכון בחותמות והחלפתו בדרכון חדש. באחד ממסעותיי האחרונים לחו"ל מקום שכבר ביקרתי בו שלוש פעמים, וכבר הספקתי להכיר, ולנהל שיחות אישיות עם חלק מהמשתתפים במסגרת ההרצאות והסדנאות שאני מעביר בפיתוח האישיות והעצמה אישית בראי היהדות ופרשת השבוע, דיברתי על הנושא של הכרת הטוב, הסברתי עד כמה חשוב ויסודי הוא לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, תוך כדי ההרצאה עלה במוחי רעיון, מדהים אבל אודה ולא אבוש זו פעם ראשונה שהייתי בה במבוכה מאחר והתרגיל לא הצליח לי. ביקשתי מהמשתתפים לעמוד ולומר בקול סליחה, לבקש סליחה על 10 דברים שעולים בדעתם, אם הם פגעו במישהו, הציקו למישהו.... והנה להפתעתי הרבה גם אלו שהסכימו לעמוד ולומר סליחה. המילה סליחה לא יצאה מגרונם בצורה הנכונה. במקום לומר סליחה הם אמרו סליהה! ואז שמתי לשב לעובדה שלרוב העולם קשה להגות את האות חת ולכן גם אינם יכולים לומר את לו המילה "סליחה" כתיקונה.

אבל כאן לא תם השיעור שקבלתי, לפני ההפסקה בהרצאה, בקשתי מכל אחד מהמשתתפים לחשוב על עשרה מקרים שהם חושבים שעליהם להודות על כך, להכיר תודה, לומר תודה בקול, אבל לא תודה כדי לצאת ידי חובה, אלא לומר תודה עם כל הנשמה, לחשוב על מה שאנו רוצים לומר, להביע זאת עם כל הרגש, ועם כל העוצמה.

ואז שמתי לב כי לחלקינו הגדול קשה מאוד אפילו להעלות על שפתותינו את מילת ה"תודה". מדוע? האם זה משדר חולשה? האם זה משדר תלות בזולת? האומנם זה פוגע באגוצנטריות שלנו?

קוראים יקרים אני רוצה להרגיע אתכם, אתם לא צריכים לשבת באי נוחות על הכסא. לא!!! זה לא פוגע באגו! זה גם ממש לא משדר שום חולשה, ההיפך הוא הנכון!

לומר תודה עושה הרגשה טובה על הלב של שני אנשים בעולם, ויותר מכל, עושה צדק חברתי (הבסיס לצדק חברתי).

אבל כאן לא תם הסיפר, בסימפוזיון שנערך לאחר ההרצאה, לפתע קם על רגליו הנרי, הנרי הוא בחור חמד, ואומר לי: "כבוד הרב, אתה יודע אתה מדבר נהדר! אתה מעביר את המסר בצורה מדהימה, אבל דע לך כי עלית לי כבר על כל העצבים! נמאס לי לשמוע כל הזמן איך אתה מנסה לדחוף לנו בדלת האחורית את גישת הכרת התודה שלך. אמרת לנו את זה גם בהרצאה הקודמת, הבאת לנו את זה בכלל ממקום אחר לגמרי, אנו אמנם גרים באמריקה, וכיודע האופי האמריקאי הוא אופי מאוד מאוד "מיוחד", אבל חאלס! אנו מבינים את זה כבר פעם אחת! " (בקיצור איך אומרים החברה? תפסיק לחפור).

הנרי חשב קמעה והמשיך: "כבוד הרב פה זה אמריקה! אמריקה זה לא ישראל! כאן כל אחד דואג לעצמו, כל אחד מפרגן אך ורק לעצמו. אוי ואבוי למי שיתיחס לזולת ולא ישים את עצמו במקום הראשון!. כאן באמריקה כל אחד מקיף את עצמו בחומות הגנה עבות מאוד, כל אחד יודע כי אתה חייב לדאוג לעצמך! אם אל תדאג לעצמך אף אחד לא ידאג לך! אם לא תפתח לעצמך מערכות הגנה, אז "יאכלו אותך בלי מלח". קושי החיים כאן באמריקה, המולת החיים גורמת לנו להתמקד אך ורק בעצמנו. אני מעולם לא התכוונתי לומר תודה באמת! אני מנומס מאוד ואני אומר בחיוך תודה, או שיהיה לך יום טוב ומוצלח, אבל האם נראה לך שאני מתכוון לזה ברצינות? האם אני חושב על זה בכלל? צר לי לבשר לך זה ממש לא מעניין אותי! אני לא מתייחס לזה בכלל! אני אומר זאת רק כמילות נימוסים ולא יותר מזה."

אודה ולא אבוש הבחור איתגר אותי מאוד. לאחר שהנרי סיים את דבריו לאחר שהסביר ארוכות עד כמה החברה דפקה אותו, סידרה אותו. שאלתי אותו:

"הנרי היקר, בוא נעצור לרגע, ותנסה לחשוב, האם אתה מכיר תודה למאן דהוא, על משהו אפילו קטן במהלך כל החיים שלך, חוץ מלהיות מלא הערצה כלפי עצמך?"

הנרי עונה באופן לקוני ומיידי: "לא!!!"

שאלתי אותו: "האם לדעתך המזרון שישנת עליו הוא טוב?"

הנרי הביט עלי בתימהון! הוא היה בטוח שאני האווט לגמרי!

"כבוד הרב על מה אתה מדבר? מאיפה הבאת לי את זה? מזרון טוב? איך אני יכול לדעת אם המזרון שלי טוב?"

המשכתי ושאלתי אותו: "או קיי אז אולי המזרון שלך לא טוב?"

התשובה של הנרי הייתה זהה: "איך אני יכול לדעת אם המזרון שלי לא טוב?"

המשכתי להקשות: "הנרי בוא ונחשוב לרגע, נצא מהקיבעון המחשבתי שלנו. הרי אם המזרון שלך לא טוב, אז אתה לא יישן בלילה, ואם כבר אתה נרדם בטח מתעורר כל בוקר עם כאבי גב נוראיים. ובטוח שאתה משתמש באופן קבוע בוולטרן. כדי להקל על כאביך".

הנרי חשב לשנייה, הסכים שהמזרון עליו הוא שוכב אכן מזרון טוב מאחר ואינו סובל מבעיות גב.

או אז הצעתי לו משהו שגרם לו להביט בי כעל חייזר או חוצן שהגיע היישר מהמאדים – בקשתי: "הנרי יקירי, אני רוצה שמחר בבוקר תקום, תביט במזרון שלך ועשה "רגע חושבים", על כך שקמת בבוקר ללא כאבי גב, שהצלחת לישון היטב ואז תגיד בקול רם: תודה רבה "ידידי המזרון" על כך שנתת לי מנוחת לילה טובה."

מה לדעתכם קוראים יקרים הייתה תגובתו של הנרי? הוא פרץ בצחוק אמריקאי מתגלגל ואמר: "כבוד הרב, עם כל הכבוד ויש כבוד, זה הרעיון הכי מטופש והכי אינפנטילי ששמעתי בחיי!  ובאמת, אין לי כל תוכנית לעשות דבר כזה.

בהרצאה האחרונה שלי במקום - לפני חזרתי הביתה, אני מגלה מישהו שממתין לי הרבה לפני הכניסה לאולם ההרצאות, עומד שם הוא ולא אחר - אותו הנרי!

"כבוד הרב אני חייב לדבר איתך אחרי ההרצאה, למרות שאתה מגיע הרבה לפני הזמן שנקבע (חייב לציין, שזה שונה מאוד בנוף האמריקאי, שם השעון והזמן הוא רק המלצה בלבד). אני חייב לדבר איתך על משהו דחוף." מייד לאחר ההרצאה יצאתי איתו, והתיישבתי מולו בסקרנות לשמוע מה בפיו.

הנרי פתח את פיו ואמר: "כבוד הרב, הכל החל בלילה שאחרי ההרצאה האחרונה שלך עשית לי צרות צרורות!  קמתי בבוקר ובחרתי בכוונה תחילה ובמודע לא להודות למזרון שלי על כך שאיפשר לי שינה עריבה וטובה ועל כך שהגב שלי היה כמו חדש. זה החזיק מעמד עד יום ראשון בבוקר. ביום ראשון קמתי, וגיליתי יום מקסים ונהדר השמש הניו יורקית זורחת. היה לי סופשבוע נהדר, והתעוררתי שמח ורענן. סנדי החברה שלי הייתה צריכה להגיע, נכנסתי לחדר, הכנתי ארוחת בוקר נחמדה במיוחד עבור שנינו ויצאתי לחנות הפרחים לקנות זר וורדים ריחני. בדיוק כשהחברה שלי הגיעה סידרתי את המיטה בחדר הבטתי במזרון ופתאום - כבוד הרב - נזכרתי בך, מבלי שאני מסוגל להבין או להסביר זאת מצאתי את עצמי ממלמל, "תודה רבה על שאיפשרת לי לילה רגוע ונוח ותודה על שקמתי בבוקר בלי כאבי גב...

סנדי שמעה אותי מהחדר השני, והגיע במרוצה כשהיא שואלת: "עם מי דיברת? עניתי: "עם אף אחד", סנדי התעקשה לדעת, והחלה לעשות עלי מניפולציות רגשיות, היא לא נתנה לי פשוט לא נתנה לי מנוחה כשהיא נעולה על לדעת מי היא ה"ישות המסתורית" איתה ניהלתי דיאלוג עכשיו.

בלית ברירה, סיפרתי לסנדי את כל הסיפור, על כך שאני מכור לטורים השבועיים במדיה האלקטרונית, עליך - כבוד הרב - ועל הרצאותיך המרתקות, על הדיאלוג שהיה בינינו ועל המשימה שהטלת עלי - להגיד תודה רבה למזרון – הכרת הטוב/תודה למזרון שבזכותו אני מתעורר לבוקר ללא כאבי גב, כמו חדש.

סנדי נעצה בי מבט חודר מתוך כאב ופלטה: "הלוואי שהיה לי מזל כמו למזרון הזה! הלוואי שהיית אומר לי פעם אחת כמה אתה שמח בקשר הזה שלנו, כמה אתה אוהב אותי", בו ברגע פרצה בבכי כואב וסוחף.

הנרי מספר: "הייתי בשוק חיי! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! רציתי שהאדמה תבלע אותי חי! חייב לומר, די מהר מצאתי את עצמי מדבר אל סנדי כמו שמעולם לא דיברתי אליה." הנרי ממשיך ומספר לי בגלוי לב: " הייתי כל כך טעון רגשית עד שלא שלטתי על מה שאני עושה, ועיני החלו זולגות דמעות שזלגו וזלגו ללא הפוגה. כן...כן, (אני הגבר – קר המחשבה) לי זו הייתה הפעם הראשונה בה בכיתי כתינוק ממש.

הנרי ממשיך...: "דיברנו על כך כל הבוקר ואחר הצהריים וגם חלק ניכר מהערב. אמרנו אחד לשני דברים שמעולם לא חלמנו להגיד אחד לשני קודם לכן, הכל מתוך אמון ופתיחות. ככל שהמשכנו לשוחח ולדבר, התחלתי להרגיש שאני נפתח יותר ויותר – נעלמו המחיצות, את הרגשת ההקלה שאפפה אותי לא ניתן לתאר, זו לי הפעם הראשונה בחמש השנים שלנו יחד, שסוף סוף אמרתי לה עד כמה אני אוהב אותה ומעריך את התנהלותה ועד כמה משמעותי התוכן שהיא יוצקת לחיי.

ב- 10 בלילה לאחר שסנדי הלכה, החלטתי להרים טלפון לאבא שלי - אנו לא מדברים מזה כמה שנים טובות - הקשר בינינו התנתק, וכשבמקרה אנו נפגשים ברחוב אנו אומרים במקרה הטוב שלום שלום נימוסי, וכל אחד ממשיך לדרכו. בתחילת השיחה אבא ואני הרגשנו ממש מוזר, זה לא פשוט, לאחר 3 דקות של שיחה, אבא שאל אותי בקוצר רוח: כן הנרי, מה אתה צריך? (תאר לעצמו שאני מגיע אליו רק שאני צריך משהו), כמה כסף אתה רוצה? נשבר ה"קרח", פרצתי בבכי מר, ובקשתי שישמע אותי עד הסוף, אחרי שהוא שמע אותי מדבר על רגשותיי האמיתיים כלפיו, פרצנו שנינו בבכי, לא להאמין,.. שיחה קלה ובהמשכה קבענו להפגש."

קוראים יקרים ואהובים: הבה נפנים את המסר הגדול של פרשת השבוע - בל ניתן ל"פרעה הקטן" המצוי בכל אחד ואחת מאיתנו ב"גנים" להשתלט עלינו, להפריד בין המוח לבין הרגש, שכל דבר שאנו יודעים בתאוריה ישאר שם, הבה נתחיל ליישם את הדברים, להעביר זאת ללב.  נוציא זאת מהכוח אל הפועל, ניישם זאת הלכה למעשה.

איך?

הכרת הטוב מחייבת תודה.

נתחיל להודות על כל דבר, קטן כגדול! נפנים שאין "חיה" כזו שנקראת מובן מאליו.  זכרו, אם אתם "נדרשים" לומר תודה למישהו, סימן שיש לכם סיבה טובה לכך. נצלו את הכוח האדיר שטמון במילה ואימרו תודה. - זה הזמן לשינוי!

"העם רוצה שינוי עכשיו"!!! אנחנו, עם ישראל להבדיל מפרעה וחבר מרעיו לא זקוקים למכות כדי לבכות, לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה - פירשו חכמים: "אין לב שלם יותר מלב שבור".

ו...תודה לכם יקרים, על הכל!

תודתי נתונה גם לגב' זהבה בכור על הסיוע בהגהה העימוד והתמלול של המאמר.